באים לבקר

מראשית התהוותו היה עם-ישראל ביקורתי כלפי כל דבר, למעט כלפי עצמו. עיון קצר בדברי ימי-ישראל בספר התנ"ך מגלה שמרגע היותם עם פיתחו בני-ישראל תחביב בלתי-מזיק שיאפיין אותם בהמשך בכל מקום בעולם והוא: להתלונן. וכמה שיותר-הרי זה משובח. ונכון שבתורה מתוארת התנהגות זו כתלונה ולא כביקורת- שהרי נאמר וילונו ולא ויבקרו- אך מה בעצם ההבדל בין ביקורת לתלונה?

הרי ידוע שמבקר ישראלי במסעדה או בבית מלון יכול להביע את אי- שביעות רצונו מהשירות, בטופס בו הוא יכול להתלונן כאוות נפשו על כל דבר שלא מצא חן בעיניו- החל מהעובדה שנאלץ לשלם מחיר מופרז על השירות הלא ממש איכותי שסופק לו, ועד העובדה שהים לא היה בצבע שהוא אוהב.

לעניות דעתי, ההבדל העיקרי בין ביקורת לתלונה הינו שהמבקר מנסה לתקן את המצב – ואולי גם להזהיר אחרים מפני התקרבות לאותו מקום לא אחראי או שאינו עומד בתנאים הבסיסים הנדרשים מנותן שירות בתחום מסוים- והמתלונן רק מביע את תסכולו מהמצב, אך בלי להציע לו פתרונות של ממש. הוא פשוט פולט את טענותיו בקצב של מכונת יריה- וגם לא ממש אכפת לו מי יפגע מהן. הוא לא מתיימר להיות מתקן עולם- הוא פשוט מציג את העובדות וכמה שהן מעצבנות אותו.

השאלה הגדולה שנשאלת לנוכח אנשים שכל מטרתם זה לבוא לבקר- ולאו-דווקא בבתים של אנשים אחרים, אלא את אורחות חייהם ואת התנהלותם במעונם ובמשרדיהם- הינה מה למעשה תכליתה של הביקורת המושמעת? האם היא באה להאיר את עיניהם של אלה שקרובים אצל עצמם ולא רואים כשלים במעשיהם, או שהיא בסך הכל דומה למתלונן- שמציין את כל מה שרע בעיניו בלי מטרה לשנות?

נדמה שבמציאות החיים כיום בישראל הביקורת הפכה לחלק גדול מהשיח הציבורי- ואין הכוונה רק לדו"חות העבים ומעלי האבק שמחבר שופט מכובד בדימוס שמשום מה בוחר להשמיע את דברי ביקורתו על ממשלות ישראל האחרונות ולראשונה גם על בתיהם של העומדים בראשן קרוב מאד לבחירות- וכדי להסיר כל ספק באשר לכוונותיו ממהר להבהיר שאין הוא חייב להתחשב בשום שיקול פוליטי- אפילו שהוא יודע היטב שמדובר באומה חובבת ביקורת וקיטורים- ושהדברים שפרסם בהחלט יכולים להשפיע על תמונת המצב הפוליטית. כי תיאורטית- מה יותר הגיוני מאשר להחליט שהאנשים המבוקרים גרמו לתלונות חמורות, ולכן לא צריך לאפשר להם להמשיך ולספק את השירות הלקוי שנתנו למדינה עד היום?

אם נעזוב לרגע את המבקר עצמו(כי כמה כבר אפשר לדבר על אדם שרוב ימיו מעיין בהררי מסמכים שפלא שהוא עדיין מצליח לראות בעיניים את מי שהוא הורס להם את החיים),אולי כדאי להעיף מבט מעמיק קצר על עצמנו ולהבין שמבקר המדינה (האמיתי, לא זה שמחבר את הטור הזה) –בסך הכל מציב מראה למי שאנחנו?

הרי אנחנו יודעים שלרכוש דירה בישראל זה כיום משימה בלתי אפשרית כמעט כמו לאחד את כל המפלגות הדתיות והחרדיות לגוש גדול ומשפיע בהרבה מהמפלגות הערביות, ואנחנו יודעים שהבתים של ראש הממשלה ונשיא המדינה מתנהלים כבר שנים הרבה יותר טוב מהבתים שלא בבעלותנו ומה לעשות שחלק גדול מהסיבה שמצבם טוב בהרבה- הינה העובדה שאנחנו משלמים חלקית על המציאות המדומה שחוגגת שם- כאילו הכל צפוי והרשות המחוקקת נתונה לביקורת בכל רגע נתון.

ומדוע אנחנו מתפלאים בכל פעם מהנתונים המתפרסמים בדוחות מבקר המדינה? האם כל מי שחי במדינה הזאת ואין לו עדיין דירה משלו- לא יודע ששוק הדיור נמצא במצוקה תמידית כבר כל-כך הרבה שנים- עד כדי כך שיש אנשים לא ממש מובנים שמעדיפים להקים עיר אוהלים בלב בירת העשירים של ישראל "תל-אביב-יאפו" (מלשון יאפים עשירים, וזה לא שגיאת כתיב) – כאות למלחמה שהפסידו בה מראש וויתור על חלום הדירה שהם אינם מאמינים שיהיה להם בעתיד הקרוב?

ומה עם האוהלים שהוקמו בשנים האחרונות ברוטשילד ובמקומות נוספים בישראל? מה יצא מזה למעט תלונות, צעקות של סיסמאות חלולות עד שהלך הקול, וכמה חברי כנסת שחצנים שמעזים ללכלך חופשי על אנשים שכבר שנים מתאמצים לחפש פתרונות, במקום לצעוק בחוצות כל היום ולהגיד "תתקנו כבר!" אפילו שלאותם תינוקות של בית רבין אין מושג מה לעשות, כי בתיכון בליך לא הייתה מגמת שיפור. אולי רק מגמת קיטור ומדעי ביקורת המדינה.

ההבדל הקטן בין ביקורת לתלונה הוא שהמתלונן מונע בדרך כלל מכעס ותסכול- והמבקר מונע משיקולים ערכיים ומחושבים- ומחפש בעיקר להאיר את העובדות הנסתרות באופן מסודר- כדי שאפשר יהיה לדעת מה בדיוק צריך לתקן. הדוגמה הקיצונית של הסרטון הוויראלי על הישראלים שירדו מהפסים בטיסת ישראייר- בשל רצון בלתי נשלט להתלונן בצעקות על דייל שלא מכר להם שוקולד- חשף לכולם את הטרגדיה המעציבה של תלונה ללא מטרה, ללא הצדקה- וכנראה שגם ללא נטילת כדורי הרגעה לפני הטיסה.

העובדה שאין עליה עוררין היא שהתלונה וגם הביקורת עלולים להפוך אותנו לאנשים מרירים , מתוסכלים- וכמו שאמרה ראשת הממשלה היחידה של ישראל עד היום "לא נחמדים"- ובשל כך, כמי שכותב מדי שבוע טור שעוסק בביקורת- הרשו לי להעניק לכם עצה קטנה: מטרת-העל של הביקורת צריכה לעורר את המבוקרים למחשבה חיובית כיצד ניתן לשפר ולשנות את הטעון תיקון- ולא לשקוע בחשבונות קטנוניים וילדותיים של מי אשם ומה כדאי ורצוי לעשות לו.

אם אנחנו רק מחפשים אשמים, כנראה שאין לנו ברירה אלא להמשיך לבקר בעיקר את עצמנו, וללמוד מראשי שבטי ישראל בעבר, שגם עשרות שנים אחרי שמכרו את אחיהם הקטן למצרים הבינו ברגע אחד של ביקורת ש"חטפו" ממנו בלי ידיעתם שהאשמה בהם- ואמרו איש אל אחיו: אבל אשמים אנחנו.

רוצים לבקר את מבקר המדינה? שלחו דוא"ל  ל- [email protected]